עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
מוזמנים להצטרף לבלוג להרשם ולעקוב.
זה כל כך פשוט רק להוסיף את המייל.
אשמח לתגובות
חברים
sunshineThelsemayyanlevɛAngelɜedyaIM AL
נעמי איצקוביץLonelyGirlJUNE Mc'lovingDarkEagleנערת הגורלניקול
Lior NachshonתומרIronHeartאביגילנאיה
נושאים
הגשמת חלום
04/12/2018 10:32
אופיר
חברים יקרים, 
עבודה של כמה שנים הגיעה לסיומה ובפניכים ספר מצויין, מצחיק וחוויתי! 
לכל מי שרוצה לשים את ידו על הספר שכרגע מופץ מפה לאוזן (כבר אלפי עותקים הופצו) אשמח לשלוח לו.
נא לשלוח מייל ל - ofirplpr@gmail.com
0 תגובות
צומת המתלבטים
25/11/2018 15:41
אופיר
לקחתי נשימה עמוקה ויצאתי לדרך.
לרוב אדם יוצא מדרך אחת לשניה בגלל כמה סיבות: אחת מהסיבות היא כמובן פקק בדרך המקורית שהוא תכנן היא סיבה לשינוי הדרך. הפקק יכול להתבטא בעומס אנשים על אותה דרך. סיבה נוספת לשינוי הדרך  היא פשוט כי הדרך  חסומה בגלל שמישהו החליט שעכשיו זה הזמן הנכון לעשות שיפוצים בדרך והסיבה שבמבט לאחור הובילה אותי לשינוי הדרך היא  טעות בדרך.

לקח לי זמן להבין שטעיתי, שבחרתי בדרך שהיא לא לי, שבחרתי בדרך רק כי אבא שלי אמר שזו הדרך הנכונה ביותר להגיע ליעד. האמת? זה נכון, היא בהחלט הדרך הנכונה ביותר להגיע ליעד, ליעד שלו. לא לשלי.
איך לא הבנתי שהדרך שבחרתי היא לא טובה, לא היה אף תמרור ואפילו לא עמוד תאורה. הייתי צריך להרגיש שמשהו לא בסדר, הדרך הייתה חשוכה ולא נעימה. היא הכניסה אותי לכוננות שאני מוכן לכל הפרעה. הגוף שלי מכווץ ולא נינוח, גוף של אחד שמוכן לקרב. 
ניסיתי עם המבטים למצוא אנשים, לשאול אותם לאן נוסעים, אבל להפתעתי הדרך הייתה ריקה מאדם, רק אני מולה והיא מולי.
הייתה משוואה מאוד ברורה, ככל שאני סוחט את הגז כך המד הסבלנות שלי יורד. המהירות באה על חשבון הסבלנות. ככל שהרגל הצמידה את הדוושה לרצפה כך דעתי הוסחה, לא היה מקום למחשבה, פשוט להגיע למקום עצירה. הקצבתי לי זמן חרדה, אם לא אגיע למקום מוכר בזמן שהצבתי אז ארשה לעצמי לחרוד. הרגשתי עוד בשליטה, שאני קובע על התודעה, יש עוד מספיק זמן להחליף ממצב שליטה למצב טיסה. 
כשהרגשתי שהזמן שהקצבתי נכנס לזמן פציעות, המחשבות מהראש נסו על נפשם לכיוון הבטן. כשהמחשבה בבטן היא מחשבה אחרת, היא פועלת משלב של המתנה למתקפה, מתהיות לטעויות.

לפתע, בלי הכנה והכוונה נכנסתי לצומת, יש כאן דרך מימין ודרך משמאל, דרך בחזית ודרך שמחזירה אותי חזרה. מה עלי לבחור? האם להמשיך בדרך המוכרת או לקחת סיכון ולנסוע ימינה, האם לחזור חזרה על עקבותי ולא לנווט את הרכב לשמאל. 

עצרתי את הרכב בחריקה גדולה והחלטתי לחשוב לאן פני מועדות. להפתעתי שמעתי צפצוף מכונית המבשר את כעסו של הנהג מאחוריי האוחז בהגה. הרמתי את הראש וראיתי שהצומת הזה מאגדת עוד עשרות נהגים. אחד הנהגים חתך אותי משמאל ואחד נעצר ביחד איתי. שאלתי אותו, היי תגיד איפה אני? הוא ענה לי, כאן, כאן זה צומת המתלבטים. 

החיים הם דרך אחת גדולה וארוכה, לפני שיוצאים לדרך חשוב לשים יעד, מטרה. אחרת נוסעים ונוסעים ולא יודעים אם מגיעים. איך דרך טובה, קצרה או ארוכה יש דרך שהיא שלך. לפעמים זה בסדר לסטות מהדרך ולהכיר דרכים חדשות אך תזכור, אם אתה יוצא מהדרך במודע אתה בשליטה. אגב, אם תיקח פניה לא נכונה זה לא נורא, זו חוויה. הכי חשוב שתבין בזמן שטעית כי את הזמן אין להשיב והדרך הנכונה מחכה. 
    


 
0 תגובות
עץ בדירה - חלק 4 והאחרון
22/11/2018 11:01
אופיר
"תה, קפה?" זה המשפט שאבא שלי תמיד אומר כשהוא מרגיש שיש שקט מתוח בבית. שקט כזה שרק מחכה להישבר. הוא נורא פחד מהשקט, כי שקט מביא איתו מחשבות ומחשבות מביאות לשאלות, ספקות. אני לא מאמינה שאני מבלה כך את הסוף שבוע שלי, בבית של ההורים שלי. 
הזמן עובר מהר כשלא חושבים, זהו כבר היום השני מאז שאמרתי את המשפט "אני רוצה לנסוע להורים שלי", זוהי כבר האורחת הערב השניה שאמא מכינה לי, זו פעם השניה שהיא רק יושבת לידי ומנסה לא לחצות את הקו בין הטרדה לדאגה. 

הרגשתי שחזרה לחדר שבו למדתי להכיר את עצמי זה חזרה בזמן. החדר שלי עוצב כפי שעצבתי אותו בגיל 15, הצבעים שבחרתי התאימו לאותה נעמה מאופקת, לאותה נעמה שצריכה לבחור רק בין תה לקפה. רק כשיצאתי לצבא הכרתי אנשים שתה הם שותים רק כשהם חולים. הרגשתי בצבא שאני מבריאה, שאני יוצאת לדרך חדשה, דרך שבה אני מחליטה לגורלי, דרך שאני מכירה אנשים וטעמים חדשים. 

כששכבתי על המיטה שגודלה מותאמת למצבי, יחידה וחצי, התחלתי לחשוב מה קרה בשבועות האחרונים, איך עץ אחד שהוכנס לדירה שינה את היחסים ביני לבין אופיר. היה לי קל להאשים את העץ, היה לי קל להאשים את אופיר.  מולי הייתה מראה שעליה היו תמונות שלי עם חברים, חשבתי לעצמי איך זה שתמיד אנחנו רוצים לזכור את הרגע בחיוך, בטוב ולא לזכור את הרגע איכשהו, הריי ככה זה, כשאת יודעת כשאת הולכת להצטלם את מסדרת את השיער ומדביקה את החיוך הכי מזויף שיש. ניסיתי לחשוב למה זה ככה? למה אנשים לא אוהבים להצטלם כמו שהם? למה יש את השניה הזו שמותחת את הגבול בין איך אני רוצה שיזכרו אותי ומי אני באמת. הסתכלתי על אותה ילדה בת 15 שמחייכת וחשבתי לעצמי, האם הילדה הזו גאה במי שאני היום, האם היא דמיינה שאני אהיה כזו? שאני בגיל 30 אחזור הביתה ואשן לה במיטה? אצחק מהבדיחות של ההורים שלה ואלבש את הבגדים שלה?

חודש שלא שמעתי מנעמה, היום היינו אמורים לחגוג שלוש שנים ביחד. הארון חצי עירום, הכלים בכיור וריח של פרידה עוטפת את הדירה. 
"אתה חייב למצוא מחליפים לדירה." רטן בי זיו והמשיך "הדרך היחידה להתקדם קדימה היא לחזור אחורה" זיו הבין ע"פ הבעת הפנים שלי שזה לא הגיוני מה שהוא אמר וניסה להסביר " אתה חייב לחזור ולהבין מי אתה, להבין מה עושה לך טוב ורק אז תוכל להתקדם קדימה. תחשוב על זה". חשבתי על זה, חשבתי על איזה דברים אני אוהב ואיזה דברים אני לא אוהב, חשבתי על זה שהפרידה מנעמה אני לא אוהב.

"זיו תראה!" אני זוכר שצעקתי מהתרגשות לכיוונו של החבר הכי טוב שלי, זה שאיתי מכיתה ד כשהבחנתי בתפוח הקטן שמתחיל לבצבץ לו. "הצליח לך!! הצלחת לגדל עץ בדירה", אמר לי זיו. 

אני חושב שהעץ בישר לי את מה שהדחקתי ואולי שכחתי, עץ יכול לגדל בכל מקום רק אם אתן לו את התנאים שלו וכך הרגשתי על עצמי, שאני יכול לפרוח בכל זוגיות ובמקום עבודה  רק אם יתנו לי את התנאים לגדול ולפרוח. רק אם יבינו שאני עץ תפוח ולא ינסו לשנות אותי למשהו אחר. 
  
0 תגובות
אגדת מלאכי הים
20/11/2018 10:36
אופיר
רטייה בעין

בשביל אחד חמש וחצי בערב זו שעה קסומה שמבשרת על בואו של יום המנוחה ובשביל האחר השעה חמש וחצי בערב זו שעה לחוצה המברשת על סיומו של יום המנוחה. 
בשביל האחת חולות המדבר זה שקט ושלווה ובשביל האחרת חולות המדבר זה מזכיר את הצבא.
בשביל האחד כן זה לא ובשביל האחר לא זה כן.
בשביל האחת אהבה זו אהבה ובשביל האחרת אהבה זו שנאה.
בשביל האחד טוב למות בעד ארצו ובשביל האחר טוב לחיות בעד ארצו.
בשביל האחת ספורט זו דרך חיים ובשביל האחרת זו דרך למות.

אגדת מלאכי הים מספרת ששודדי הים היו חובשים  רטייה כל פעם בעין אחרת כדי שתהיה להם הזדמנות לבחור כיצד הם רוצים להסתכל על העולם. 
 פעם היו שמים רטייה בעין ימין וקיבלו את יום המנוחה באהבה ויום למחרת החליפו לעין השניה. הבוקר אותו בוקר, הלילה אותו לילה השאלה איזה אחד או אחת אתם רוצים להיות. 

  

0 תגובות
העץ בדירה חלק 3
18/11/2018 14:05
אופיר
העץ בדירה, שמיכה, אהבה
שבוע וחצי עברו וחוץ מהזקן הצועד על פני בצעדים מפוזרים ולא קבועים המשאירים סימני
קוצי דורבן כאלה  שמוצאים רק בטיול שנתי, במדבר יהודה, שום דבר למעשה לא השתנה. 
שביזות יום א' שכפלה את עצמה לכל שאר ימות השבוע. העץ עומד באותו מקום עטוף בבגדי 
ליבוש הממתינים לגורלם, כפי שנאשם ממתין בתא המעצר עד להבאתו למשפט. היחסים עם 
נעמה צועדים במסלול מחושב וגנרי הבאים לידי ביטוי בארוחות המשותפות שאנו אוכלים, בלי 
הרבה תכנון ומאמץ פשוט לאכול כי צריכים. תחזית מזג האוויר מבשרת על בואו של גל חום דרמטי יותר משבוע שעבר, שהיה הדרמטי ביותר בשנה האחרונה, שהייתה השנה הכי חמה מזה שנים.  "אני רוצה ללכת בסוף השבוע הזה לאמא שלי" אמרה נעמה באמצע הלילה כששכבנו גב אל גב. הרבה זמן לא התחבקנו, סתם חיבוק שממלא אחד את השניה. אולי זה מה שהיה חסר לי, חיבוק סתמי. חיבוק ששואל ועונה לשלומי. חיבוק שיזכיר לנעמה ולי למה אנחנו ביחד.

קרני השמש העירו על העץ ויצרו הילה סביבו, כאילו העץ זימן שאשאל אותו שאלות אז שאלתי "הייתי צריך להגיד לה לא לסוע לאמא שלה?", "מה קרה לזוגיות שלנו?", "האם אנחנו מבזבזים את הזמן אחד של השניה"? ואז פצחתי במונולוג לכיוון העץ, תחילה בלחישה שהתחלפה בצעקה  שהתחלפה בשתיקה שנשברה בצחוק גדול שבישר את בואו של הבכי.
הלכתי מהר לחדר למצוא שמיכה גדולה ואז נזכרתי שאת השמיכה נעמה בחרה, היא רצתה שתהיה לנו שתי שמיכות נפרדות "ככה יותר נוח לי, אתה שתלטן וגונב לי את השמיכה בלילה" זה התדריך יציאה שהיא עשתה לי לפני שהלכנו לבחור שמיכה. ככה היו היחסים שלנו, לפני כל יציאה היינו מעבירים תדריך אחד לשני, תיאום ציפיות, עשה ואל תעשה, בעיקר אל תעשה. שמיכה אחת בכל הדירה המשותפת של נעמה ושלי, היא שלי. שמיכה זוגית,  שליוותה אותי בתחנות שעיצבו לי את החיים, בגשם הראשון שחוויתי, בשפעת הראשונה שחליתי ואפילו בסקס הראשון שלי, טוב לא בדיוק הסקס הראשון שלי, הסקס הראשון שאני זוכר שהיה לי, ככה זה כשאתה בגיל ההתבגרות, הסקס הראשון שלך הוא בגיל 15 גם אם לא הייתה בחורה לידך.  לזכות השמיכה יאמר שהיא מבינה את מקומה, יוצאת רק כשקר בלי לשאול שאלות, בלי להסביר  כשחם  מידי  איני זקוק לה יותר. מין יחסי עובד מעביד. 
הרגשתי שאני מפנה לה עורף, שבחרתי את נעמה במקום אותה, הרגשתי שנעמה לא רצתה לגעת, להריח ולחוש את השמיכה שליוותה אותי באותם תחנות. 
מצאתי אותה, היא הייתה מונחת בדיוק איפה שהשארתי אותה, מונחת ליד כל הדברים שהבאתי לדירה שנעמה לא רצתה להוציא אותם החוצה, תמיד הבטיחה לי כשנעבור לדירה יותר גדולה יהיה מקום לדברים האלה. 
אולי דמיינתי, אבל השמיכה חייכה אלי, לקחתי אותה, הרגשתי אותה, חיבקתי אותה ועטפתי את העץ כך שהוא לא יכול לנשום יותר 

    

 
0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון